עולם העבודה העולמי נמצא בעיצומה של מהפכה שקטה ומשמעותית בתחום הפרישה.

מה שהיה פעם נחשב כנקודה קבועה בחיי העובד – גיל הפרישה –
הפך כיום למושג דינמי ומשתנה, המושפע ממגוון רחב של גורמים דמוגרפיים, כלכליים וחברתיים.

באיחוד האירופי, מסתמנת מגמה ברורה של העלאת גיל הפרישה.
בעוד שבעבר היה הסטנדרט נע סביב גיל 65,
כיום רוב המדינות החברות באיחוד מתכננות להעלות את גיל הפרישה לכדי 67 שנים.

תהליך זה אינו מתרחש בבת אחת, אלא באופן הדרגתי ומתוכנן,
עם פריסה של עשור – בין השנים 2020 ל-2030.

מדינות מסוימות באירופה הולכות צעד צעד צעד נוסף וקושרות את גיל הפרישה ישירות לתוחלת החיים.
פינלנד, קפריסין, דנמרק, אסטוניה, יוון, איטליה, הולנד ופורטוגל הן דוגמאות מובהקות למדיניות זו.
המשמעות היא שגיל הפרישה יותאם באופן אוטומטי להתארכות תוחלת החיים,
תוך הבנה שאנשים חיים יותר, עובדים יותר, ויכולים לתרום לכלכלה לאורך זמן רב יותר.

סוגיית הפערים המגדריים בגיל הפרישה הולכת ונעלמת.
בעוד שבעבר היו מדינות רבות בהן נשים פרשו בגיל מוקדם יותר מגברים,
כיום המגמה היא להשוות את גיל הפרישה.

זהו תהליך של שוויון מגדרי המשקף תפיסה חברתית מתקדמת יותר,
המכירה בזכותן של נשים לפרוש באותו הגיל שמוקנה לגברים.

מחוץ לגבולות אירופה, המצב אינו שונה הרבה.
ארצות הברית מציעה גמישות רחבה בגיל הפרישה, בטווח שבין 62 ל-70 שנים.
קנדה ואוסטרליה נוקטות בגישה דומה, המאפשרת לעובדים לבחור את מועד הפרישה שלהם
תוך התחשבות בצרכים האישיים והכלכליים.

צופי העתיד מצביעים על מגמה ברורה:
עד שנת 2035, צפוי גיל הפרישה לעלות באופן משמעותי.
הסיבות לכך מגוונות – מהתארכות תוחלת החיים,
דרך הצורך בכוח עבודה מיומן וותיק, ועד לאתגרים כלכליים של מערכות הפנסיה הציבוריות.

אך מעבר למספרים היבשים, מדובר בשינוי עמוק יותר בתפיסה החברתית של העבודה והפרישה.
אנו עדים למהפכה שקטה, בה הגבולות בין "עבודה" ל"פרישה" הופכים מטושטשים יותר,
וההזדמנויות לתעסוקה ולמימוש עצמי מתרחבות.

מה דעתכם?
האם אתם רואים את עצמכם ממשיכים לעבוד גם לאחר גיל הפרישה המסורתי?
כיצד אתם מתכננים את העתיד התעסוקתי שלכם? 🤔